<h1>ראבי"ה סימן ק'</h1>
<h2>דף לו.</h2>
על המלח ועל הזמית מברך שהכל, יש מפרשים זמית מרק בלשון יון. קורא, הרך שבראש הדקל, רב יהודא אמר בורא פרי האדמה ושמואל אמר שהכל נהיה בדברו, ואע"ג דקלסיה שמואל לר"י אפי' הכי הלכתא כשמואל, דלא דמי לצנון, דצנון נטעי אינשי אדעתא דפוגלא, אבל דיקלא לא נטעי אינשי אדעתיה דקורא. וקרא חייא מברך עליה שהכל נהיה בדברו, אבל מבושלת מברך בורא פרי האדמה. א"ר יהודה אמר רב צלף של ערלה זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין, וכיון דלגבי ערלה לאו פירי [נינהו] לגבי ברכה נמי לא מברך עליה בורא פרי העץ אלא בורא פרי האדמה. ובערוך בערך צלף פירש פרחא בלשון ארמי והוא שם האילן, ובערך תמר פירש תמרות הן לולבי [נצפה] ואוכלים אותם כשהם רכים וכיון דאדעתא דהכי נטעי להו מברך עליהם בורא פרי האדמה אבל לולבי גפנים דלאו אדעתא [ד]לולבים נטעי להו מברכים עליהם שהכל נהיה בדברו, והתמרות בעודם רכים נקראים שותים והאביונות הם הפרי ונקראים עוד בוטיתא והקפרס הוא שומר לפרי. [גפנים] מברך אפרין בורא פרי העץ אם גדול כפול הלבן, ובפחות מכאן מברך שהכל נהיה בדברו, ושאר פירות שלא נתפרש שיעורן והוא מסופק יברך שהכל נהיה בדברו, שכן ראיתי בפר"ח דכל היכי דמספקא ליה לבריך הכי דתנן ועל כולם אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא. ומוטב שיעשה כן לכתחלה ממה שיהנה בלא ברכה: וקיימא לן לגבי ערלה בזמן הזה דכל היכי דאיכא פלוגתא בערלה בארץ הלכה כדברי המיקל בחוץ לארץ, וכיון דפליגי לעיל דחד תני נטע רבעי וחד תני כרם רבעי ופלוגתייהו בארץ הלכה כדברי המיקל בחוץ לארץ ולא נהגו דין פדיון אלא בכרם רבעי ולא בנטע רבעי, כך משמע מלשון שאלתות דרב אחא בפרשת קדושים תהיו, ובחוץ לארץ נוהג דין ערלה היכי דודאי לנו. ובפרק קמא דקידושין אמרינן סתום ספיקא אבד ודאה וכל האומר אין ערלה בחוץ לארץ לא יהא לו נין ונכד וגו'. ואפי' בשל גוים נוהגת, כדאיתא בירושלמי בשילהי מסכת ערלה.
